"רואים ולא תמיד נראים"

פורסם בידיעות אחרונות, 4/6/08

הנסיעה באופנוע היא תמיד קצת מחתרתית: חצופים, נדחקים בתור, מצפצפים על הוראות התעבורה, ובעיקר כמו דני דין - רואים ולא תמיד נראים. זהו סוג של מחתרת שכולם מזהירים בפניה, בעיקר בסגנון של "זה ייגמר ברע", ומוסיפים קצת סיפורי אימה אישיים. אבל בתור מחתרת, התנועה דווקא הולכת וגדלה. משוחררים מכח הכבידה של פקקי התנועה ותקנות התעבורה הנוקשות, ניתן להבחין בלהקות של קטנועים הממתינים על קו העצירה הדמיוני שלפני כל רמזור אדום כדי לדאות עם הירוק קדימה, ומהר. הקטנועים הם כבר לא משובת נעורים, לא אופנה, לא סמל מין בנוסח ג'יימס דין, וגם לא אמצעי תעבורה המיועד לשליחים בלבד. הקטנוע הפך לאמצעי האלטרנטיבי כי הוא משלב מהירות, נוחות וגם זולות. כבר נמאס לחפש שעות מקום חנייה ולחטוף אחר כך דוחות מיותרים.
ולכם, בשיעורי הנהיגה היו כל מיני, מכל המינים והסוגים והגילים. הבונוס מהיעילות הוא שתל אביב עדיין נראית קצת נחום גוטמנית, "עיר קטנה ואנשים בה הרבה" שנהנים מהחום (של מזג האוויר) ממשבי הרוח (מכוח התנועה), הספונטניות (הכרחית לקטנוע) וגם הא-פורמליות (ג'ינסים עדיפים על חליפות, תסרוקות לא יחזיקו מעמד מתחת לקסדה). המדע הבדיוני עוד יאפשר לנו להתעתק ממקום למקום, פרודה אחר פרודה, זאת אומרת להיות רגע אחד פוה ורגע אחד שם, ופיזיקאים של תורת הקוואנטים על תופעת "חור התועלת", שיאפשר לנו לנוע בזמן ובמרחב אבל עד אז, ובעולם הממשי, צריך להצטייד בשני גלגלים, ורק הקסדות בנוסח סופרמן רומזות לנו על העתיד.

-----

אני לא בטוח מי כתב את זה, אבל לא יכולתי לנסח את הדברים בצורה יותר טובה....
אמנון.
רשיון לקטנוע